מעבר להיות השפות אמצעי לקיום האנושות ולהתפתחותה, ישנן שפות הנחשבות ליצירה אלוהית או המשמשות לפולחן ולצרכים דתיים, ובעקבות כך מיוחסות לאותן שפות קדושה.
עם יצירת הקשר בין שפה לפולחן דתי מתחילים המאמינים לייחס ערכי קדושה לשפה. במקביל גם מתעורר חשש שתרגום אותם טקסטים קדושים עלול שלא להיות נאמן למקור וחשוד בוואריאציות פרשניות ובפיצולים עתידיים של אותו פולחן (מה שאכן קרה במהלך ההיסטוריה). הרבה יותר פשוט לשמור על אחידות המסר הדתי כשהשפה היא אחת, היא המקור ואין בילתה. ולכן השתלמות אנשי הדת במהלך הדורות הקפידה על שפת מקור אחידה שבהדרגה חיזק יותר את ייחודה וקדושתה של השפה. בנוסף, השימוש בשפת הקודש מגביל את הגישה למסתרי הדת לעילית בלבד ומעלה את קרנם בעיני המון העם.
קיימות עשרות רבות ואולי אף יותר של שפות המוגדרות שפות קודש. הבולטות שבהן הן הסנסקריט, הלטינית, היוונית, העברית והערבית.
שפת הסנסקריט, מהשפות העתיקות ההודו-אירופאיות היא שפה ששמשה בעיקר לצרכים פולחניים וספרות דתית ואף לשירה ולמדע. השפה מעולם לא היתה שפה מדוברת אלא בעיקר שמשה לכתיבה, ומשמשת עד היום לשינון ושירת מנטרות וללימוד טקסטים עתיקים. סנסקריט עשירה מאוד בתיאורי הפשטה ומצבי תודעה שלא קיימים בשפות אחרות ואכן מילים רבות מהסנסקריט כגון יוגה, נירוואנה, קארמה, מנטרה ועוד חדרו ונעשו שימושיות מאוד בשלל שפות.
יוונית היא השפה בה נכתבו הברית החדשה וספרי הבשורה והיא עדיין שפת הנצרות היוונית אורתודוקסית עד היום.
הלטינית היא שפת הקודש של הכניסיה הקתולית שהתפתחה באופן שונה מהלטינית הסטנדרטית כשפת פולחן ייעודית. וכתבים רבים של הנצרות המאוחרת נכתבו בשפה זו.
גם היוונית וגם הלטינית הוטמעו על ידי האימפריות היוונית והרומית בהתאמה.
האיסלאם מאמין כי הקוראן ירד מהשמים בשפה ערבית טהורה. ולכן לערבית הספרותית הקלאסית יש מעמד מיוחד באיסלאם, ולכן גם אין זה מה הראוי לתרגם את הקוראן לשפות אחרות משום שהדבר עלול לשנות את המסר האלוהי. מאחר ורוב המוסלמים בעולם היום אינם דוברים ערבית, הקוראן כן מתורגם אבל התרגום מוגדר כפרשנות ולא כתרגום ממש. למרות מעמדה המיוחד, השפה הערבית הקלאסית עצמה לא נתפסת כקדושה באיסלאם כמו למשל העברית ליהודים או הסנסקריט לדת ההינדו.
השפה העברית, למרות היותה שפה חיה בימינו נתפסת על ידי היהודים הדתיים כלשון קודש, כלשון הבריאה והתורה. עד כדי כך שאפילו לצורת האותיות עצמן יש משמעות דתית ביהדות. העברית שלא היתה שפה חיה במשך אלפיים שנה ושימשה רק לצרכים דתיים זכתה לתחייה מחודשת עם תחילת המאה ה-20.
אז מה הופך שפה לקדושה? המאמינים יאמרו שהמשמעות ניתנת מהאל. הביקורתיים יאמרו שאין לשום דבר משמעות עצמית והמשמעות ניתנת רק על ידי בני אדם.
חורחה לואיס בורכס – סופר ארגנטינראי – אמר כך: כל ספר כל עוד שלא פתחנו אותו הוא בסך הכל חפץ. ורק כשפתחנו אותו, כשמתרחש המגע עם הקורא, מתרחש משהו חדש. ובאותו אופן האנושות מייחסת משמעות ערכית לדברים דוממים או מופשטים.
