מסתבר שכולנו, בלי לשים לב, מעבר לשימוש בשפה, מעבירים מסרים. המסרים מועברים על ידי תנועות ידיים, תנועות גוף, והבעות פנים. דיבור רהוט וקולח לא תמיד מספיק כדי להחזיק ולהקסים קהל. הבעות הפנים ותנועות הגוף משמעותיים לא פחות בהעברת מסרים והשפעה על קהל שומעים.
ישנם תנועות ידיים אוניברסליות כמו למשל נקישות עם האצבע המורה על גב מפרק כף היד (מקום שעון היד) כשאלה "מה השעה?". ישנן הבעות אוניברסליות שמביעות שמחה או לחילופין פחד ואכן התקשורת הבלתי וורבלית מאוד נוכחת במפגשים בין בני אדם ואפילו מכונה בשם שפה – שפת הגוף.
תקשורת בלתי וורבלית
בעצם אנשים מחליטים בשברירי שניות אם הם מתחברים למישהו וכל זה רק מתוך התבוננות בו/בה. תוך התבוננות במבנה גוף בתנועות ובקולות, המוח מבצע שיפוט מהיר לכל קהל הסובבים. ועל סמך אבולוציה התנהגותית מתקבלת החלטה, באופן בלתי מודע לחלוטין, אם כדאי ליצור קשר או אולי לסגת ממגע בגלל חשש כלשהו מסיכון.
ישנם 3 סיגנלים אוניברסליים הגורמים למוח הפרימיטיבי לסמן אדם כלשהו כחבר ולא כאיום. למשל – חיוך אותנטי, או פשוט הרמת גבות שמאותתת היכרות, או פתיחת ידיים המסמנות פתיחות הזמנה, כנות וחוסר הסתרה. וכשמשלבים את השלושה זה מייד יוצר חיבור תת הכרתי עם הזולת. זה סוג של פרופיילינג שאנחנו מבצעים באופן בלתי מודע. מדהים כמה זה שטחי במיוחד לאור העובדה שזה מוטמע בנו כל כך חזק.
האדם מתוכנן אבולוציונית לזהות איומים על מנת להימנע מהם, והזדמנויות חיוביות כדי להתחבר אליהם ולנצל אותם. כל הסיטואציות האחרות שהן הרוב המכריע מאובחנות כניטרליות ואנו אדישים להן. את רוב המפגשים שלנו עם הזולת המוח הפרימיטיבי מזהה כניטרליים והופך להיות אדיש אליהם. זו הסיבה שכשאנו נחלקים לקבוצות אנו מצטרפים לקבוצות מוכרות לנו ולא ממש מאירים פנים לזרים ובכך עלולים להפסיד הזדמנויות לפגוש אנשים שפוטנציאלית עשויים להועיל לנו רק בגלל פעולה אוטומטית אבולוציונית של המוח.
מחקר שנתן לאנשים לבחון ווידאו (ללא אודיו) שהראה להם אינטראקציה בין רופא לחולה וביקש מהם לדרג על פי זה את התנהגות הרופאים יכול היה לחזות איזה רופאים ייתבעו על ידי החולים יותר מאחרים למרות שלא בהכרח היה פגם בהתנהגותם.
כה חזקה השפעת שפת הגוף ובמיוחד הבעות הפנים כך שיש טענה שאפילו האוריינטציה הפוליטית קשורה להבעות הפנים.
ישנו מחקר מבוסס, שנקרא פרדיגמת פנים-בתוך-המון (Face-in-the-Crowd Paradigm), המדגים כי פרצוף מאיים או כועס מתגלה מהר יותר בקרב קהל פרצופים רב מסיח דעת, מאשר פרצופים שמחים או לא מאיימים. הסיבה לכך היא ככל הנראה אבולוציונית מכיוון שהפרצוף הכעוס מעיד על פוטנציאל סכנה ולכן הוא מאותר מהר יותר. עם זאת, יש אנשים שמזהים בעקביות את הפנים המחייכות מהר יותר מאחרים ויש כאלו שמזהים את הפנים הכעוסים מהר יותר מאחרים. הממצאים הללו מובהקים בכל סוגי האוכלוסיות למגוון רחב של נבדקים, מדמוגרפיות שונות ונתונים פסיכולוגיים שונים.
עד לאחרונה לא הצליחו לאפיין את קבוצות האוכלוסייה המאתרות באופן מובהק מהר יותר פנים מחייכות או כועסות. בדקו גברים מול נשים, אוכלוסייה נוירוטית וכדו' ולא הצליחו לאפיין זאת. אולם מחקר שערך ג'ון היבינג מאוניברסיטת נברסקה מצא קשר בין מהירות הזיהוי להשתייכות פוליטית – המחקר גילה ששמרנים מגיבים הרבה יותר מהר בממוצע לפנים כועסות מאשר ליברלים. וגם להיפך, שבאופן מובהק ליברלים מגיבים מהר יותר לפנים מחייכות מאשר שמרנים.
מחקר זה מדד גם כיצד אנשים מגיבים לגירויים בעת צפייה בתמונות שמחות או מאיימות והצליח לחזות בקלות רבה השקפות פוליטיות על ידי הפעלת קריאות fMRI והדמיה עצבית על אנשים שצפו בתמונות הללו. כל זה ועוד נדון בספר "הטייות: ליברלים, שמרנים, והביולוגיה של הבדלים פוליטיים" (“Predisposed: Liberals, Conservatives, and the Biology of Political Differences”) שמראה איך באופן בסיסי קיימות הטיות ביולוגיות להשקפות פוליטיות.
התגובות והשיפוט האינסטינקטיביים התפתחו אבולוציונית כדי להגן עלינו ונעשה בשברירי שנייה אבל לעיתים זה גורם להירתעות או אדישות מהדובר ומונע מאיתנו מפגשי שיחה מועילים הן חברתית והן עסקית ואפילו קובע את האוריינטציה הפוליטית שלנו. האמת שכל זה די מהווה תעודת עניות לאנושות בכללותה. אנחנו רק חושבים שאנחנו חושבים, אבל בעצם אנו מגיבים ביולוגית ועושים רציונליזציה לאחר מכן. כמו כן יש לזכור שכנראה חברה זקוקה גם לשמרן וגם לליברל. השמרנים שומרים עלינו כחברה מניצול או תקיפה והליברלים מביאים חדשנות ומצעידים אותנו אל הקידמה וחברות יוצאות נשכרות מהשילוב בין הקבוצות השונות.
זה די ברור שהתקשורת הלא וורבלית משפיעה איך חושבים עלינו הזולת אבל האם ההתנהגות הלא וורבלית שלנו יכולה להשפיע על עצמינו כך שאם נשנה רק את תנועות הגוף והבעות הפנים שלנו זה ישפיע עלינו ואולי אף על הזולת? הטענה היא שזה אכן משפיע. אם אנו מכריחים את עצמינו לחייך זה ישפיע על תחושת השמחה שלנו. אולי זה קורה בגלל שזה מקרין על הסביבה שמקרינה לנו את החיוך בחזרה אבל זה בהחלט משפיע. כמו עמידה זקופה שמקרינה ביטחון עצמי שמוקרן חזרה מהסביבה.
מחקר שבוצע ע"י Vanessa Van Edwards שחקר את הוויראליות / הפופולריות של סרטוני TED גילה ששפת גוף היא הגורם המרכזי ובעיקר תנועות הידיים לפופולריות של הסרטונים (המחקר בדק שפת גוף, לבוש, קול ועוד).
מסתבר שאיבר הגוף המושך את רוב תשומת הלב של הזולת הוא הידיים. אולי זה שארית אבולוציונית מהעבר המעידה אם הידיים נושאות נשק או חשופות. גלויות או נסתרות. האם המפגש הוא חברתי או סוג של עימות. ככל שבסרטון היו יותר תנועות ידיים והידיים היו חשופות כך הוא היה פופולרי יותר. הביטחון של הדובר מועבר מאמצעות תנועות הידיים ומגביר את המסר ומושך יותר את השומעים.
ישנם אנשים אצלם נפגעת יכולת פרימטיבית זו של המוח. כמו למשל אנשים עם סינדרום אספרגר אצלם נפגעת היכולת האבולוציונית לזיהוי התנהגות לא וורבלית. ומלמדים אותם את אפיוני התקשורת הבלתי וורבלית. המעניין הוא שאדם עם תסמונת אספרגר הוא בעצם הרציונאלי בעוד אצל הבריא קיימות החולשות וההטיות האנושיות המוכרות… נקודה למחשבה!
מצד אחד כדאי להיות יותר רציונאליים ולהקשיב לדברים הנאמרים בשפה עצמה ולא להסתנוור משפת הגוף כדי להימנע מלגבש דעה קדומה. מצד שני יש חשיבות לקרוא את הניואנסים שאינם מועברים בשפה כדי להבין את כל ההקשר. לכן מומלץ לעבד את כל המידע המועבר בשפת הדיבור ובשפה הגוף אבל יחד עם זאת להיות ביקורתי להיבטים אינסטינקטיביים ראשוניים העלולים לגרום לנו לגבש דעה קדומה ולפספס הזדמנויות בין עם הם חברתיות או עסקיות.
“בן אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי” (פובליוס טרנטיוס אפר, מחזאי רומי)
