בפילוסופיה של השפה בפרשנות הפוסטמודרנית קיים דיון רב על המושג "שיח" (שנדון רבות ע"י מישל פוקו) העוסק במרחב בתוכו השיח (הנרטיב) פועל ומיוצר והשפעתו על תודעת הפרט והחברה. השיח משתנה במהלך הזמן גם בנורמות ובתפיסות ואף במרכיבים הלשוניים עד כדי קביעות מה מותר ומה אסור לומר.
מהו ה-"שיח" לפי פוקו? מערך כללים לא כתוב המייצר היגדים מסוג מסוים. כלומר היגדים הנאמרים במרחב מסוים בהקשר תרבותי או היסטורי מסוים, ואז שיח לפי פוקו אינו שפה במובן של לשון יומיומית אלא מערכת מושגית המבנה את המציאות. לטענתו השיח מגביל את המציאות שלנו כיוון שאנחנו יכולים לחוות את המציאות רק באמצעות השיח ומה שהשיח כופה על התודעה שלנו. בספרו תולדות השגעון בעידן התבונה (Madness in Civilization) מבקש פוקו לנתח את מושג השיגעון מהמאה ה-13 עד המאה ה-20 ומראה איך שיח השיגעון משתנה במהלך התקופות ונקשר בכל תקופה להקשר שיח אחר. מהתקופה הקדומה בה שיח השיגעון היה קשור לגאונות ואף לנבואה עד לתקופה המודרנית בה השיגעון נקשר לקטסטרופה ולמחלה. לדעת פוקו קשה להתנגד למבנה ששיח המחשבה כופה עלינו ויחד עם זאת השיח משתנה מתקופה לתקופה. בדרך כלל השינויים הם איטיים וקשה להבחין בהם אלא אם כן הם כרוכים במשבר ואז השינוי הוא מהיר. לדעת פוקו כשאדם נע בין תרבויות, השיח משתנה והלם התרבות שהאדם חווה הוא בעצם הקושי להתרגל לקבלת שיח חדש שמשנה את עולם המושגים התרבותי המוכר.
השיח של פוקו גם קובע מהו טאבו – על מה מותר לדבר ועל מה אסור, מה מוגדר כאמת ומה לא, מי מוסמך לקבוע אמת ומי לא. כל אלה נובעים מהשפעות של שיח תרבותי שמשתנה עם הזמן. אמירות מסוימות יידחו ולא ייחשבו לאמת רק בגלל שהם לא מוגדרות בגבולות השיח המקובל.
דוגמה ציורית לכך ניתן לראות בספר "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אכזופרי שם מסופר על גילוי כוכב B-612.
"יש לי יסוד לשער כי הכוכב שממנו בא הנסיך הקטן הוא הכוכבית הידועה בסימן B-612. כוכבית זו ראו אותה בטלסקופ רק פעם אחת בלבד. אסטרונום טורקי הוא שגילה אותה בשנה 1909. הוא הופיע בועדה הבינלאומית לאסטרונומיה והוכיח את דבר תגליתו באותות ובמופתים. אך איש לא האמין לו בגלל לבושו המוזר, כך דרכם של המבוגרים. למזלה של הכוכבית B-612 קם בטורקיה מושל תקיף שפקד על בני עמו להמיר את בגדיהם בלבוש אירופי ואף הכריז כי כל העובר על חוק זה אחת דתו להמית. בשנת 1920 חזר האסטרונום והוכיח את דבר תגליתו. הפעם הופיע בחליפה אירופית הדורה מאוד והכל קיבלו את דעתו".
הלקח מהסיפור הוא שהציבור לא מקשיב לטקסט, לעובדות, לשפה, אלא הקשר הלבוש הוא שקובע כאן מי ראוי לומר אמת ומי לא. וכך, פעמים רבות, מה שקובע איזה שיח ראוי להתקבל ואיזה לא, לא קשור כלל לתוכן הדברים אלא בעיקר לפוזיציה בה מצוי הדובר. או יותר נכון לאיך נתפס ומתקבל הדובר ע"י השומע.
המושג "שיח" של פוקו מזכיר גם את מושג "שיחדש" של ג'ורג' אורוול בספרו 1984. שיחדש היא שפה שהומצאה על בסיס השפה האנגלית על ידי השלטון הטוטליטרי באוקיאניה, מדינת האח הגדול שיצרה שפה שמטרתה היא להגביל את יכולת חשיבת האזרחים ולשטוף את מוחם. השפה החדשה מצמצמת את אוצר המילים תוך סילוק מונחים המביעים חופש ושוויון וכך תמנע מהאזרחים להעלות נימוקים כנגד השלטון משום שהם פשוט לא מאופשרים על ידי השפה.
השפה והשיח משתנים בהדרגה כך שיוצרים הטיות לא צפויות הכופות ללא ידיעת משתמשי השפה מה אמת ומה אינו אמת.
המילה "שוויון" למשל בעולם המודרני היא בעלת חשיבות רבה וגוזרת משמעויות רבות. הפופולרית שבהם טוענת שהמציאות אינה שוויונית ולכן היא מצדיקה שיח פמיניסטי. מדוע? משום שהורגלנו וקיבלנו על עצמינו את ערך השוויון ככולל וכמוחלט. הרי זה ברור לכולם! מצד שני יכול השיח הפוסטמודרני לכפור בשוויון כערך מוחלט ולצמצם אותו לשוויון זכויות, שוויון בפני החוק, שוויון פוליטי, שוויון חברתי, וכו' שמגדיר באופן שונה את ערך השוויון. מנגד ניתן לטעון שהשוויון לא מוגבל כלל ושזכותו של כל אדם על כל נכסי הזולת, ומותר יהיה להכניס את ידי לכיס חברי בגלל ערך השוויון. הגדרות אלה מושפעות משיח תרבותי משפה מקובלת אבל הם אינם ערכים מוחלטים. ההצדקות תלויות בשפה, מושפעות מהשיח ותלויי הקשר.
הפוסטמודרניזם טוען שאין פרספקטיבה חיצונית שניתן להתבונן בה ולומר על ערך מסוים שהוא ערך מוחלט אמיתי. ישנם שני ביטויים שמתארים את השפה. רלטיביזם ודטרמיניזם של השפה.
הרלטיביזם של השפה קובע שהאמת היא יחסית, כלומר הכל הבניה תרבותית. מאחר ואין אמת אובייקטיבית אוניברסלית אני יכול לבחור באיזה אמת יחסית שאני רוצה. אין שום קריטריון שלפיו אמת כלשהי עדיפה על פני חברתה. ולכן לרלטיביסט אין יכולת לומר שום דבר על האמת של זולתו. זהו דו שיח של חרשים.
דטרמיניזם של השפה גם אומר שהאמת היא יחסית, וגם טוען שהכל הבניה תרבותית, תוצר של שיח ושל שפה ולכן אין באמת יכולת להתרומם מהמובן מאליו שלי לנקודה ניטרלית כביכול. אז למה זה דטרמיניסטי? כי מציאות חיי אמנם אינה יכולה לכפות עלי אמונה בערכים אבל היא כן כופה תרבויות חשיבה וקונבנציות תרבותיות שאולי לא ניתן להשתחרר מהם. אני רק יכול להיות מודע למצבי ולקבל שאין לי באמת בחירה. אני חופשי במובן זה שאני מודע לזה ומקבל את זה על עצמי אבל זה דטרמיניזם כי זה כפוי עלי.
כשאנחנו מסתכלים על שלט כלשהו, על טקסט בין אם זה באנגלית, רוסית או סינית. הרי לא ניתן להתבונן על האותיות בצורה שלא יאמרו לנו כלום, כאוסף של סימנים ניטרליים. הרי לכל טקסט יש הקשר ואסוציאציות הטבועות בנו. המילה והמשמעות של הטקסט כופות את עצמן עלינו. ובמידה מסוימת איבדנו את האינדיבידואליות את החופש בפרשנות. כך גם השפה שמדברים וחושבים וכך גם השיח שאנו חלק ממנו.
לפי הדטרמיניסט של השפה אני בסך הכל אפקט של שפה ושיח תרבותי.
לכן השפה כה חשובה בעיני המשטרים. לכן מושגים כגון "עובדות אלטרנטיביות", "תקינות פוליטית", "נרטיבים" כה מרכזיים משום שהם ממסדים את כפיית השפה והשיח. אמנם לא באופן גלוי כמו ה-"שיחדש" של ג'ורג' אורוול, אבל בהחלט לא באופן פחות מסוכן.
“כשאני משתמש במילה,” אמר הַמפּטי דַמפּטי בנימה של בוז ניכר, “מובנהּ הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר.”
“השאלה היא,” אמרה אליס, “אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים.”
“השאלה היא,” אמר הַמפּטי דַמפּטי, “מי כאן האדון – זה הכול!
