השפה, מעבר להיותה כלי תקשורת היא הבסיס להיווצרות והתפתחות המחשבה האנושית. העיסוק בפרשנות, חקר משמעותם של דברים, מתקיים כפעילות של האנושות בכל שנות קיומה, בין אם מדובר על תרגם מושגים בכתבים עתיקים בין אם כשמנסים להבין כוונות נסתרות של סופר מודרני או אפילו אם תוהים על קנקנה של יצירת אומנות, עוסקים בפרשנות.
איך נוצרת פרשנות? ומה הופך פרשנות אחת לעדיפה על האחרת? האם ניתן להתווכח על כך באופן מדעי? שאלות אלה נידונות בתחום שנקרא הרמנויטיקה החוקר את הפרשנות. המילה הרמנויטיקה מקורה ביוונית עתיקה ומשמעותה להסביר, לבטא, לתרגם. ונעשה בה שימוש לראשונה על ידי הוגי דעות בהסבר תופעת הבעת המסר האלהי בשפה האנושית.
בתקופת הנאורות לפני כ-300 שנה עם התפתחות הרציונליות השתנתה הפרספקטיבה על העולם. ההבנה שתרבות ומסורת והידע עצמו משתנים עם הזמן גרמה לשינוי בגישה לסמכויות דתיות ולהיווצרותם של פרשנויות שונות לכתבי קודש קדומים. פתאום היתה התייחסות לכתבי סמכות בהקשרים היסטוריים ותרבותיים.
הרמנויטיקה בפשטות זה לפרש או לגלות משהו. המחקר בתחום הפרשנות משלב הקשרים היסטוריים ושיח נורמטיבי ומשמעות, שמצד אחד נתפש כהיגיון בריא אבל מצד שני הוא סובייקטיבי ומעורר מחלוקת.
קריאת ספרות היא בעצם פעולה הרמנויטית היוצרת פרשנות אישית לטקסט, הפורמט והדמויות של הטקסט מעוררים אסוציאציות קודמות שאולי אף קיימות בנו מאז ילדותינו. כל זה מעצב את האופן בו אנו מפרשים את הטקסט. אם נלמד את אותו הטקסט שקראנו בילדותנו שוב באוניברסיטה ייתכן ונחשף להקשרים היסטוריים או פוליטיים בהם נכתב הטקסט מה שעשוי להעלות בנו משמעויות אחרות לגמרי מההבנה המקורית.
לכן טקסטים דתיים תמיד מערבים היבטים פרשניים משום שהבנת ההקשר מאוד חשובה לצורך הבנת המשמעות.
אפילו הניסיון להבין את ההווה שמתחולל סביבנו הוא פעולה של פרשנות. הפרשנות אינה מתווספת לאירועים אלא קיימת בהם רק בגלל אופי ההתבוננות הסובייקטיבית שלנו.
ובגלל שהכל תלוי בפרשנות של ההקשרים והאג'נדות זה יוצר פרספקטיבות שונות על הכל. כשיש תפישות עולם שונות, והקשרים תרבותיים אחרים אפילו להבנת עובדות ההווה קיימות פרשנויות שונות מה שמוביל, לא אחת, לאמונות ואידיאולוגיות שונות ואף מגביר את המחלוקת.
ההיסטוריה וההקשר תמיד נוכחות ומעצבות פרשנות שונה על הקורה סביבנו.
הזויות השונות של התמונה הכללית של אירוע לעומת חלקים בו יוצרת תהליך הקרוי מעגל הרמנויטי שככל שלומדים יותר על היבט אחד כך מבינים יותר את השני ולהיפך.
כשאנו מנסים לפרש אירוע עכשווי בהקשרים אידאולוגיים או דתיים הזווית ההיסטורית והמסורת שלנו גם נוכחים בגיבוש הפרשנות ומצד שני ככל שאנו מפרשים אידאולוגיה או מסורת קדומה אנחנו מטביעים בפרשנות את החוויות העכשוויות שלנו. התכחשות למעגל השפעות זה הוא מזרעי הפונדמטליסטיות שדבק בפרשנויות מוטות (כמו כל פרשנות אחרת) ומכחיש כל אפשרות פירוש אחרת.
משמעות היא הוליסטית, כוללת. טעמה של מנה אינה סכום של הטעמים של מרכיביה. הטעם הוא הוליסטי. באופן מובהק יותר, משמעותו של מושג אינו סכום המשמעויות של הפרטים בו אלא המשמעות היא הוליסטית. וכך גם משמעות המשפט אינה שווה לסכום המשמעויות של המילים. גם למשפט אין משמעות כשהוא עומד בפני עצמו אלא משמעותו קיימת בתוך ההקשר בו נאמר. משמעות המילה תלויה בהקשר המשפט שתלויה בהקשר הפסקה שתלויה בהקשר הפרק וכן הלאה. רמת ההקשרים היא אינסופית. ההקשר גם תלוי מתי נכתבו הדברים ובהשפעת מי וכדו'. לכן הפרשנות של מילה מסוימת בטקסט יכולה להיות אינסופית.
ומעגל הרמנויטי הוא התהליך הפרשני בתוכו עוברים בין יחידות קטנות וגדולות (בטקסט למשל) בכדי לקבוע את המשמעות של שניהם.
כשקוראים מילים במשפט מתחיל תהליך פרשני בו נחשפים לחלקי המשפט ויוצרים פרשנות של המשפט בכללותו. ואז כשמתבוננים שוב במילים, בוחנים את הפרשנות הראשונית ומשנים אותה ובכך שוב משנים את פרשנות המשפט כולו וחוזר חלילה עד שמרוצים מהפרשנות. ואז במעבר למשפט הבא מתרחש תהליך דומה שאולי אף ישנה את פרשנות המילים ושל המשפט הראשון. בד"כ התהליך הזה מתרחש מהר ואנו כמעט לא מודעים להתרחשותו אבל בניתוח טקסט קשה, התהליך יותר מודע.
האם ניתן להגיע לפרשנות מושלמת? האם היא ברת השגה?
תשובה אחת היא כן, אם אכן מצליחים להגיע למחשבתו המקורית של הכותב. תשובה אחרת היא שלא ניתן לדעת שהגענו בפרשנות למחשבה המקורית של הכותב משום שתמיד קיים הקשר נוסף העשוי להשפיע על הפרשנות.
אנחנו תמיד עוסקים בפרשנות של הקורה סביבנו במסננת העולם הפרטי שלנו שמורכב מחוויות ותובנות קודמות
בסיפור "בגדי המלך החדשים" של הנס כריסטיאן אנדרסן המסר "המלך הוא עירום" ממחיש את תופעת העדר, לחץ חברתי, חשש להיתפס כחריג, חשיבות הלבוש, אומנות ומיתוג שנכנעים למעצבי דעה ולעומתם התמימות הילדותית שעדיין לא נגועה בחטאים אלה. זו הפרשנות המקובלת.
סיפור מפורסם זה חצה תרבויות. והביטויים "בגדי המלך החדשים" ו-"המלך הוא עירום" מהווים ביטוי לפומפוזיות, צביעות חברתית וראוותנות חלולה בעוד הילד מתואר כחופשי משחיתות המבוגרים.
אולם אפשר להתבונן בסיפור גם אחרת. והיא שהאמת אינה חשובה, אנחנו בפועל משלמים הון על מותגים למרות שהם מיוצרים באותו מפעל בסין שם רק מחליפים את המותג, אנחנו משלמים הון על פיסת אשפה הנקראת אומנות בגלל שהמותג, מעשה האומן הם האמירה. אולי פרשנות האומנות נסתרת ומה שמפגין הילד זו בורות. הילד עיוור למשחק שיח הידוע ליודעי חן. המותג הוא המהות והוא בעל המשמעות. וכך האמונות, הבושות, כולן מותגים, הם הממשות שאין בלתם.
מהויות מדומות מוטבעות בנו מינקות בעיקר בשלבים שאין לנו יכולת התגוננות וכך הבגדים הם הם העושים את האדם. המותג המדומה הופך למהות משפיע עלינו ומרגש אותנו יותר מעובדות. אפילו כתר המלכות של המלך הוא בסך הכל סוג של לבוש שמשפיע וחורץ גורלות. כולנו בעצם עירומים והילד בטיפשותו לא ממש מבין את המציאות.
לעולם, כפי שאומר ג'ורג' ברקלי, יסודות מנטליים ולא חומריים. הכל נולד ונכחד בפרשנות של מוחנו הקודח.
הנה פרשנות הפוכה לאותה מציאות שצייר כה יפה אנדרסן.
הרמנוטיקה כיום מציינת הן פעולה והן ענף בפילוסופיה. כפעולה היא מציינת את הפעולה להבנת מילים בכתב ובע"פ ויצירת כללים לפרשנותם. בפילוסופיה התחום מעמיק יותר בעצם ההבנה האנושית של שפה, טקסטים, מסורות ואף את החיים בכלל. הרמנויטיקה עוסקת בטבע הפרספציה בכך שאיננו רואים את העולם כצופים באובייקטים ומקצים להם משמעות לאחר מכן, אלא שכל פעולה של ראיה ומבט היא תכלול של הכל על בסיס ההיסטוריה והתרבות והמסורות שלנו. אפילו בהיבטים המקצועיים אנחנו נוטים לראות את העולם בהקשר הידיעות וההתמחות שלנו. וכך פיסיקאים יתבוננו בעולם כעצמים הניתנים לכימות באופן הקרוב לתפישה המחשבתית שלהם. ידע לעולם אינו ניטרלי וכל תהליך לימודי בין אם הוא בתחום המדעי או מדעי הרוח מבוסס על מחויבות אישית ודמיון יצירתי והתלהבות שהם מאוד אישיים וסובייקטיביים.
הלמידה היא בעצם היתוך של תפישות עולם שאינן מוכרות לנו עם אלה שלנו, והמפגש בניהם יוצר שינוי שמרחיב את האופקים.
הרמנויטיקה מלמדת אותנו את כוחה של השפה. שהשפה אינה רק כלי לשימוש אלא היא הבסיס להיווצרות והתפתחות המחשבה האנושית.
הרמנויטיקה אינה רלטיביות שהורסת אובייקטיביות. העובדה שפרשנות מאפשרת לראות את העולם בדרכים שונות לא אומרת שאפשר להמציא את העולם, אלא שהפרשנות היא ראליות, ביקורתית, ושההקשרים חיוניים לאופן בו אנו מבינים דברים. אנחנו לא בונים את העולם בנקודת מבטינו אלא שהעולם מתגלה אלינו באמצעות המבט הייחודי לנו.
לבסוף, הרמנויטיקה היא תרופה לפונדמטליזם. פונדמטליזם זה חוסר היכולת לזהות שהשכנוע העצמי הכי בסיס שלנו מתווך באמצעות שפה, מסורת והיסטוריה מה שעלול להוביל אפילו אנשי מדע ללקות בעיוורון ההקשר בו הם מצויים.
