ריבוי שפות מעיד על מגוון, שנובע מהפרדה. הפרדה הנובעת מהקצנת רטוריקה בשפה אחת.
כשמעלים טיעונים, לא משנה באיזה שפה הם נאמרים, יש לנו נטיה לעשות שימוש בקיצוניות. זו לא תכונה של השפה זו תכונה אנושית. שימוש במילות קיצון כמו למשל: תמיד, לא יעלה על הדעת ש, אף פעם, בדיוק, לא אפשרי, כולם, אף אחד וכדו' מייצר חשיבה של הכל-או-כלום, שחור-ולבן שגורם לנו לקטב עמדות ולהתבטא בקיצוניות. וכך קורה שלשימוש במילים בסגנון דיכוטומי יש השפעה רבה על אופן המחשבה והויכוח.
שיטת חשיבה דיכוטומית הייתה אולי יעילה אצל אבותינו הקדמונים שחייהם היו תלויים בתגובות קיצוניות לסכנה, ונאלצו להגיב תגובות מסוג הילחם או ברח (fight or flight), לבחור בין שתי אפשרויות, בה האחת תוביל להצלה והשניה לסכנה. אבל בחברה המודרנית שלנו קיימות אפשרויות רבות אחרות, אם איננו מסוגלים לזהות חלופות לבעיה או לחשוב בביקורתיות על אלטרנטיבות נוספות, סביר להניח שנפספס פוטנציאל רחב של אפשרויות. וסוג זה של חשיבה דיכוטומית מהווה למעשה עיוות מחשבה.
לא משנה באיזה עמדת קיצון נמצאים, הבעיה היא שכל סוג של גישת או-זה-או-זה מייצרת תגובות אמוציונאליות אצל הצד השני שרק מעצימות את הקושי בחשיבה ביקורתית ובמציאת חלופות.
גם ברמה האישית קיימת אצלנו נטיה לחשוב בשחור-או-לבן. ולומר לעצמנו משפטים כגון, "אני אף פעם לא אצליח ב-X" כש-X יכול להיות, דיאטה, מבחן, ראיון עבודה, הצלחה בדייט ועוד אפשרויות רבות אחרות.
כל התרחישים הללו מעצימים את תחושות הכשלון הקשות כשהמסר השלילי הופך להיות המסר הבלעדי. זה חוסם בפנינו התנסויות חדשות בגלל הדיכוטומיה שהכל או שלילי או חיובי.
הגישה של – אם זה לא יהי מושלם אין טעם להתחיל – נובעת מהמחשבה המוטעית שיש רק שתי אפשרויות.
השפה בה משתמשים מאוד משפיעה על אופן המחשבה. אם משתמשים הרבה ב-"או" ופחות ב-"גם", אם משתמשים הרבה בניסוחים אבסולוטיים, אם נוטים לחלק לטובים ורעים, הלנו או לצרינו, כנראה שלא משאירים מקום לתחום האפור הרחב שבין השחור והלבן ומפספסים חלק מהבנת המציאות.
האמירה הידועה של ג'ורג' בוש הבן לאחר פיגועי 9/11 – "לכל אומה, בכל אזור, יש החלטה לקבל. או שאתם איתנו או שאתם עם הטרוריסטים", כמו גם המונח "ציר הרשע" שינו לגמרי את העולם.
לשפה יש השפעה משמעותית בעיצוב המחשבות והתפיסות שלנו, וזה נכון במיוחד כשמדובר בחשיבה דיכוטומית, או בנטייה לראות דברים במונחים של קטגוריות הפוכות אחת לשניה.
אחת הדרכים שבהן שפה משפיעה על חשיבה דיכוטומית היא באמצעות שימוש במונחים בינארים, כמו "טוב" ו"רע", "נכון" ו"לא נכון", או "שחור" ו"לבן". מונחים אלו מאלצים אותנו לראות את העולם במונחים של שתי קטגוריות שונות ומנוגדות, במקום להכיר במורכבות ובניואנסים הקיימים לעתים קרובות במציאות. חשיבה דיכוטומית היא רדודה ופשטנית ומעודדת חוסר חשיבה ביקורתית, בכך שמסווגים דברים כאחד או כאחר במקום להתחשב בגוונים הרבים של האפשרויות הקיימות.
דרך נוספת שבה שפה משפיעה על חשיבה דיכוטומית היא באמצעות שימוש במונחי הפרדה וקיצון, כמו למשל "או זה או זה" או "לא זה ולא זה". שמתעלמות לגמרי מכך שדברים רבים יכולים להשתייך למספר קטגוריות או להתקיים על ספקטרום. גישה זו עלולה להוביל לחוסר גמישות ופתיחות לנקודות מבט שונות, מכיוון שאנו מתבצרים בפרספקטיבה שלנו ופחות מסוגלים להתחשב בנקודות המבט של אחרים.
השימוש בשפה יכול גם לעצב את התפיסות שלנו לגבי הזולת והעולם הסובב אותנו. לדוגמה, מילים או ביטויים מסוימים יכולים לשאת קונוטציות קיצוניות המשפיעות על האופן שבו אנו רואים אדם או מצב. לדוגמה, תיאור של מישהו כ"עצלן" או "חסר מוטיבציה" עלול לגרום לשומע לראות אותו באור שלילי, בעוד שכשמתארים מישהו כ"עובד חרוץ" או "נחוש" זה עלול לגרום לשומע לראות אותו בצורה חיובית יותר. מילים כגון אלה עלולות לייצר סטריאוטיפים והנחות לגבי אנשים וקבוצות רק על סמך השפה בה משתמשים כדי לתאר אותם.
לכאורה זה ברור. דיכוטומיה היא מוגבלת ומובילה לתוצאות שליליות. אז מדוע אנחנו מתהגים כך? האם בני אדם אינם רציונאליים?
פרופ' ישראל אומן סיפר פעם על דוקטורנט שלו שתאר את הרציונליות האנושית כך – כשאדם רואה חתול שחור ברחוב והוא מגיב ביריקה האם הוא רציונאלי או שזו התנהגות אי-רציונליות?
לפי המחשבה המודרנית מדעית הוא יחשב כאי-רציונלי (משום שזו אמונה תפלה ולא מוכחת מדעית), אולם אם רציונליות מוגדרת כהתנהגות על בסיס ידע קודם (שאולי הוא מוטעה) אז ההתנהגות היא כן רציונלית. אנשים שואפים להשיג את מטרותיהם על פי המידע שיש בידם. התיאוריה של main stream economics העוסקת בכלכלה התנהגותית מסתמכת על כך שההחלטות הכלכליות שלנו אינן מבוססות מדע אלא על ידע מוקדם (שחלקו מוטה ומוטעה) והיא הבסיס לכל ההתנהגות היומיומית שלנו.
למרות שאבולוציונית מנגנון ההחלטות הזה התפתח כך שיוביל בדרך כלל להחלטות נכונות, כהנמן וטברסקי (חתני פרס נובל בכלכה התנהגותית) ב-prospect theory המפורסם שלהם, טענו שלפעמים ההיוריסטיקות הללו מובילות לטעויות ולשגיאות סיסטמטיות.
כהנמן וטברסקי מדגימים זאת בהדגמת כשל הצירופיות (Conjunction fallacy) בתיאור בחורה בשם לינדה, בת 31, רווקה, מוחצנת ומבריקה, תואר ראשון בפילוסופיה, שיער קצר, כסטודנטית הרבתה לעסוק בנושאי אפליה וצדק חברתי ואף השתתפה בהפגנה נגד נשק גרעיני. ולאחר התיאור שואלים מה סביר יותר? (1) לינדה פקידת בנק או (2) לינדה פקידת בנק ופעילה בתנועה פמיניסטית?
85% מהנשאלים בחרו באפשרות השניה למרות שאין שום בסיס לכך.
הסיבה לכך, לטענת כהנמן וטברסקי היא שהמידע הנוסף, המילים הנוספות, בתיאורה של לינדה גורם לנו לזנוח את האפשרות הלוגית ולהיות מוסחים להטיות.
ישראל אומן מספר על דוגמה שקרתה לו כשהנין שלו הראה לו תמונה של נפוליאון, ושאל בתמימות למה נפוליאון לבש שלייקעס? ואומן חשב וחשב עד שהרים ידיים. ונינו ענה לו בפשטות בשביל להחזיק את המכנסיים. ואז אומן שאל את עצמו איפה הוא טעה? הרי הוא יודע ששליקעס תפקידם להחזיק את המכנסיים. אלא מה? הילד שאל למה נפוליאון משתמש בשלייקעס ואז המוח שלו התחיל לחפש ולהתעמק בכיוון של נפוליאון עד שהרים ידיים. מחשבתו הוסחה בגלל המילה "נפוליאון" שעלתה במחשבה כאילו היא רלוונטית. בעוד שהיתה לא רלוונטית לחלוטין אבל היתה בעלת השפעה רבה.
כך גם לגבי לינדה המידע שמתאר אותה, שערה הקצר, התעניינותה בזכויות אדם מטה את השומע וגורם לו להניח שהיא גם פמיניסטית במקום להתמקד בלוגיקה ולהתעלם מעובדות לא רלוונטיות. הטייה זו נקראית הטיית הרלוונטיות שגורמת לחשוב שמה שנאמר רלוונטי בעוד שאינו כזה.
לשפה יש השפעה רבה על עיצוב המחשבות והתפיסות שלנו, וזה נכון במיוחד כשמדובר בחשיבה דיכוטומית. השימוש במונחים בינאריים ובלעדיים, כמו גם הקונוטציות וההטיות שמושפעות ממילים וביטויים מסוימים, יכולים כולם להשפיע על האופן שבו אנו רואים את העולם ואת הזולת. חשוב להיות מודעים לשפה שבה אנו משתמשים ולהשפעה שיכולה להיות לה על המחשבות והתפיסות שלנו.
