שפת סימנים

כשחושבים על שפות עולים בראשינו שלל שפות בעיקר שפות נפוצות כגון FIGS (French, Italian, German & Spanish) הנפוצות בתרגום לשוק האירופי או או CJK (Chinese, Japanese & Korean) כשמדובר בתרגומים לשפות מזרח אסיה. אבל ישנן שפות רבות המדוברות בכל רחבי העולם, בוואריאציות שונות בכל מקום, ונאמרות ללא מילים. המדובר בשפת הסימנים.

בעבר חשבו ששפת סימנים היא שפה דלה המהווה פנטומימה פשטנית של שפות הדיבור המקומיות. כיום, לאור מחקר שבוצע בשיתוף אנשים ששפת אימם היא שפת סימנים התברר כי שפת סימנים היא שפה לכל דבר עם אוצר מילים עשיר ודקדוק מורכב.

שפות סימנים התפתחו מקומית באופן טבעי במקומות בהם אוכלוסיית כבדי השמיעה גדולה במיוחד ואכן קיים מגוון גדול מאוד של שפות סימנים ברחבי העולם. דוגמה בולטת לכך היא השונות הגדולה בין שפת הסימנים הבריטית והאמריקאית שדובריה אינם מסוגלים להבין אחד את השני.

ואכן ישנן דוגמאות מיוחדות להתפתחות טבעית של שפות סימנים במקומות שונים בעולם. למשל שפת הסימנים של שבט א-סייד הבדווי בנגב התפתחה באופן ספונטני כתוצאה מאחוז גבוה של חרשים הנובע ממוטציה גנטית ושיעור גבוה של נישואי קרובים, שם השפה מדוברת על ידי השומעים והחרשים כאחד. דוגמה ספונטנית נוספת המעידה אפילו על התפתחות מאוחרת היא שפת הסימנים של ניקרגואה

שהתפתחה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 המהווה עדות ליצירת שפה טבעית חדשה.

בכל שנה בארה"ב נולדים כ-12,000 תינוקות חרשים. מעבר לזה אובדן שמיעה עמוק עלול להתרחש במהלך הילדות לכ-0.04%-0.11% ילדים שלעולם לא ישמעו מוזיקה או ציוץ ציפורים אבל בהחלט יוכלו לתקשר בשפת סימנים או על ידי קריאת שפתיים המועברים בקלות מעבר לזכוכית וממרחק ללא קול. שפת הסימנים היא עשירה מאוד אקספרסיבית אולי סוג של ריקוד שמעביר רובד מימדים אחר של תקשורת. המילה בשפת הסימנים מורכבת מצורת כף היד, תנועתה ומיקומה ביחס לגוף. שינוי קל באחד המרכיבים למשל תנועה מקוטעת במקום רציפה יוצר אבחנה למשל בן שם עצם לפועל הנגזר ממנו. ישנה משמעות גם להזזת תנועת כתפיים וגוף וכן אינטונציות שמועברות באמצעות הבעות פנים.

תרבות החרשים

רוב אוכלוסיית השומעים לא באה במגע עם חרשים וכך מתפתחת פרספציה שהחרש הוא מבודד, חסר השכלה או חסר יכולת תקשור. ונרטיב זה מוטבע חזק בחברה. החרשות מוגדרת כמחלה/מגבלה (כך זה מוגדר ב-CDC האמריקאי – המרכז לבקרת מחלות ומניעתן) ובכך זה משפיע על קבלתם בחברה. החשיבה שמוכרחים לשמוע ולדבר עם קול כדי להיות בעל אינטליגנציה מוטמעת חזק אצל קהילת השומעים.

מצד שני יותר ויותר מתקבלת החשיבה שחרשות היא חוויה אנושית שונה ולא מחלה/מגבלה אלא פשוט שלחרשים עצמם יש תרבות ושפה משלהם, שפה המשותפת לאוכלוסיה שמפתחת תרבות שלמה סביב שפה זו ולה זהות וייחודיות משלה.

זיהוי וזהות הם שני דברים שונים. זיהוי מקורו בגורם חיצוני המאפיין את החרשות עם מגבלה שמבחינת החרש אינה קיימת. וזהות היא פנימית של האינדיבידואל עצמו. החרשים קיימים בעולם מאז ומעולם ורואים את הקיום שלהם כחלק מהמגוון ההכרחי הקיים בעולם. אולם הם מזוהים תמיד בשולי החברה סובלים מאפליה ולעיתים אפילו תחת סיכון השמדה. צריך לזכור שהחרשים הם בני אדם נורמליים ובריאים בעלי שאיפות כמו שאר האוכלוסיה. האתגר הוא הקושי התקשורתי בין קהילת השומעים המהווה את הרוב המכריע לבין המיעוט כבד השמיעה. הבעיה היא חינוכית במהותה ולאו דווקא לכבדי השמיעה אלא בעיקר לאוכלוסיית השומעים.

ASL – American Sign Language

מתחילה המאה ה-20 עד שנות השבעים היה מקובל בארה"ב לכוון ילדים חרשים ללמוד אנגלית ולהימנע מלימוד שפת סימנים מתוך מחשבה שלימוד שפת סימנים יוביל לבדידות וניתוק מהחברה. וכך נגזר על הילדים החרשים ללמוד לדבר ולקרוא שפתיים כדי להשתלב בחברה השומעת. תהליך זה היווה אתגר עצום מלווה באינסוף תסכולים. כיום מבינים שאילוץ שכזה לא רק שגורם לנחיתות אלא אף פוגע בהתפתחות שפה בגיל מאוד צעיר אצל החרשים – שפת הסימנים. זו שפה ראשונה וויזואלית טבעית שמאוד חשובה להתפתחות השפתית בגילאים המוקדמים ולאחר הבשלות השפתית הראשונית. בגיל מאוחר יותר זה נכון והגיוני יותר ללמד קריאת שפתיים והשתלבות עם האוכלוסיה השומעת.

שפות סימנים קיימות כבר אלפי שנים. בשנת 427 לפני הספירה אפלטון בחיבורו קראטילוס העוסק בבלשנות ודן אם משמעות המילים והשמות בשפה הן שרירותיות או מכילות קשר מהותי לתוכן אותן מציינות. בדיאלוג זה מצוטט סוקרטס "אם אין לנו קול ולשון אך ברצוננו להעביר את מחשבותינו ורגשותינו, מה עלינו לעשות? כמו למשל אותם אנשים חרשים המשתמשים במחוות, שפת גוף, הבעת פנים ותנועה כדי להביע את מחשבותיהם". זהו כנראה התיעוד המוקדם ביותר לשימוש בשפת סימנים.

בתחילת המאה ה-18, האי מרת'הס וינייארד היה מקום מושבם של קהילת החרשים הגדולה ביותר בארה"ב. אחד מתוך 5 תושבים היה חרש וכל תושבי האי השתמשו בשפת הסימנים. זו היתה קהילה אחת שם כולם הבינו אחד את השני כשהשפה הדומיננטית היתה שפת הסימנים ששיתפה את כולם בפעילויות ומפגשים משותפים של הקהילה. מאוחר יותר בשנת 1817 בית הספר הראשון האמריקאי לחרשים The American School for the Deaf הוקם בהרטפורד שבקונטיקט. באותו זמן תושבים רבים ממרת'הס וינייארד עברו ללמוד שם ומשם התפזרו בהדרגה לכל רחבי ארה"ב שם הוקמו מוסדות נוספים לחרשים וכבדי שמיעה. זו היתה תקופת תור הזהב של החרשות בארה"ב עם זינוק בהתפתחות האקדמית של הקהילה. ואז, בשנת 1864, הוקמה Gallaudet University – האוניברסיטה הראשונה ואולי היחידה לקהילת החרשים. 66 שנה מאוחר יותר בשנת 1880 קרה משהוא המוגדר כאסון על ידי קהילת החרשים. בקונגרס השני לחינוך החרשים שנערך במילנו שבאיטליה החליטו לאסור את השימוש בשפת סימנים ולחייב ילדים חרשים ללמוד לקרוא שפתיים ולדבר בשפת השומעים. ההשפעה על קהילת החרשים היתה דרמטית. בארה"ב פוטרו כל המורים החרשים משום שרובם לא יכלו לדבר אנגלית. שנים מאוחר יותר, בשנת 1960, פרופסור וויליאם סטוקי ב- Gallaudet University,תוך התבוננות בחרשים מתקשרים באופן מהיר וקולח, החליט לצרף כמה סטודנטים חרשים למחקר בלשני של ASL והצליח להוכיח ששפת הסימנים ASL היא שפה ככל שפה טבעית אחרת הכוללת דקדוק, תחביר, מורפולוגיה, תנועות פה והבעות פנים המובדלת לגמרי מהשפה האנגלית. זאת בניגוד למקובל עד אז. זה נתן לגיטימציה מחודשת לשימוש ב-ASL וחולל פריחה מחודשת בהתפתחות קהילת החרשים בארה"ב. בשנות ה-70 הוקמו תכניות אוניברסיטאיות המכשירות אנשים שומעים להיות מתורגמנים לשפת ה-ASL. אז גם התברר שהמתורגמנים מתקשים בהבנת הניואנסים משום שאינם דוברים את ה-ASL כשפת אם כיום יותר ויותר מתורגמנים הם כבדי שמיעה בעצמם, כאלה ששפת אימם היתה ASL המתרגמים מאנגלית באופן יותר אותנטי.

ללמוד תקשורת מכבדי שמיעה

הקושי בתקשורת וחוסר הסובלנות של קהילת השומעים מעמיד קשיים לכבדי השמיעה, יוצר חוסר הקשבה גורם לזלזול, לחוסר הבנה, לקונפליקטים ולחוסר אמפתיה. חוויות קשות מסוג זה מאוד אופייניות לכבדי השמיעה ובתור שכאלה, ניתן ללמוד מהם רבות אודות תקשורת בריאה. סטפאן אוקיף, חרש "שיודע להקשיב" פיתח 3 עקרונות להקשבה נכונה. עקרונות שלדעתו מובנים אצל כבדי השמיעה אבל שיש לאמץ אותך גם בקהילת השומעים:

1. להקשיב בתשומת לב מלאה – להיות ב-"רגע" ולשכוח מכל דבר אחר ולהתמקד באדם המדבר. עצם ההקשבה באופן זה נותנת לאחר משהו שכולנו רוצים בו – תשומת לב!
2. לשמור על קשר עין עם בן השיח – להתבונן באופן הדיבור, בהבעות הפנים ובתנועות הידיים. לעיתים הבעות הפנים ותנוחות הגוף מעבירות מידע חשוב שלא מועבר במילים. ברוב התרבויות, קשר עין מהווה את אופן הקשר האולטימטיבי.
3. להקשיב עם הלב – מה מנסים לומר לך. מאיפה זה מגיע? מהם הרגשות המעורבים בסיפור? לעיתים אנו פשוט מחפשים שיבינו אותנו. למשל, כשהבת שלי שואלת אותי מה דעתי על בגד מסויים שקנתה. היא קרוב לוודאי לא מעוניינת בדעתי (במיוחד לאחר שכבר קנתה את זה) – היא בעצם מבקשת לקבל מחמאה.

מתי החרשות הופכת למגבלה?

החרשות כשלעצמה אינה מגבלה אלא שהיא הופכת למגבלה במצבים מסוימים. המצב הראשון הוא באפליה פונקציונלית – כלומר – בני אדם אמורים למלא שלל תפקידים לקיום האנושות וישנם תפקידים שהחרשים אינם מסוגלים למלא אם התפקיד דורש פונקציה של שמיעה. וכך החרשות הופכת למגבלה. אבל באותה מידה גם השומעים אינם יכולים למלא את כל שלל המקצועות כמו למשל אם זה דורש יכולת הרמת משקל כבד. בעצם אין לאף אדם יכולת למלא את כל שלל התפקידים שבעולם ולמרות זאת איננו מוגדר כמוגבל. המצב השני הוא אידאולוגי/קטגורי – "שמיעתנות" (מונח שטבע טום האמפריז ב-1975, Audism), קובע ששמיעה היא פונקציה חשובה ומרכזית מאין כמותה מסיבות רבות וכל דבר אחר הוא נחות לה. זו דוגמה לקטגוריה שכופה מוגבלות על חרשות. המצב השלישי נובע מפחד שחריגות החרשות יוצרת אצל החברה. מן שונות שיוצרת טאבו וכופה אפליה על רקע חרשות כמגבלה.

מנגד כבדי שמיעה רבים תופסים את החרשות פשוט כתרבות אחרת ואת הניסיון לאתר חרשות אצל עוברים או את לקדם השתלת שתל שבלולי כרצח תרבותי.

גם בכתבים הקדומים ביהדות לחרש מעמד נחות ומוגדר בדומה לאדם שאינו בן דעת שאינו כשיר לביצוע פעולות משפטיות אבל כיום עם השתלבות החרשים בחברה מקובל על ידי רוב הפוסקים שדינם של רוב החרשים כדין שאר בני האדם.

לכולנו, במובן זה או אחר, ישנן מגבלות. המגבלות הן חלק מזהותנו בכך שהן משפיעות עלינו ומעצבות אותנו, אבל אסור שיקטלגו אותנו ויזהו אותנו על פיהם.

Photo by Larisa Birta