למרות הקורונה, ובשנה איחור ועם הרבה סימני שאלה האוליפיאדה בטוקיו יצאה לדרך.
אוליפיאדה זו התכנסות רב לאומית רב תרבותית של תחרויות ספורט המושכת אליה מיליארדי צופים מרחבי העולם. המילה "אולימפיאדה" מקורה במילה היוונית אולימפיאס לתיאור מחזור בן ארבע שנים.
מעבר למשחקי הספורט יש הרבה טקסיות באירועי האוליפיאדה, לאומיות וגאווה תרבותית. מיקום המשחקים האולימפיים כשלעצמו הוא תהליך שמלווה ביוקרה רבה הרבה מעבר לספורט. הפתיחה עצמה של אירועי הספורט היא אירוע נוצץ בו כל מדינה מארחת מנסה להתעלות על האחרות במקוריות, בייחודיות ואירוע הפתיחה הוא סוג של תחרות בפני עצמו.
אחד משיאי אירועי הפתיחה של המשחקים האולימפיים Tokyo 2020 הקים לתחיה את הפיקטוגרמות של ענפי הספורט השונים, האייקונים הגרפיים שמתארים את ענפי הספורט. הכל החל באולימפיאדת טוקיו 1964, בפעם הראשונה בה המשחקים האולימפיים נערכו ביבשת אסיה, היפנים שרצו לגשר על פער השפה לנציגי התקשורת ולספורטאים, בתקופה בה השפה האנגלית היתה הרבה פחות שגורה, הרבה לפני האינטרנט והרבה לפני התקופה הנוכחית בה האנגלית הפכה ללינגואה פרנקה של העולם. באותה תקופה היפנים רצו להקל על מבקרי האולימפיאדה ולסמן את אתרי התחרות על ידי פיקטוגרמות אינטואיטיביות לכל. מאז, סימון זה הפך לשפה סטנדרטית בכל האולימפיאדות כשכל מדינה מארחת מוסיפה יצירתיות משלה לפיקטוגרמות – סוג של אבולוציה של שפה.
האולימפיאדה היא המפגש הבין תרבותי הגדול בעולם. יותר מדינות משתתפות במשחקים האולימפיים מאשר מספר המדינות החברות באו"ם. בהתכנסות כה צפופה של נציגי מדינות ותקשורת לא יתכן שלא יהיה חיכוך ופוליטיקה. יש אומרים שהפשרת היחסים הדיפלומטיים בין ארה"ב לבין סין בשנת 1971 היא תוצאה של מחווה בין שני שחקני טניס שולחן, אמריקאי וסיני, שהחליפו ביניהם מזכרות ולמרות תרעומת סינית על כך, כתוצאה מאותו קשר אישי בין ספורטאים הזמין מאו צה טונג את נבחרת הפינג פונג האמריקאית לסין. לאחר שהאמריקאים גמלו בביקור דומה של משלחת הפינג פונג הסינית היחסים בין המדינות החלו להתחמם. אז אולי הספורט אכן מגשר בין תרבויות כפי שאכן מוגדר בייעדי המשחקים האולימפיים – לבנות עולם טוב יותר באמצעות הספורט תוך שימוש בשלושת ערכי המשחקים האולימפיים "כבוד, מצוינות וחברות" המסמלים ערכים המשותפים לכלל האנושות על מנת להוביל להישגים ולאורח חיים בריא על פי הסיסמא האולימפית "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר".
לכן בחלק מהטקסיות בטקס הפתיחה מפריחים יוני שלום ומשמרים שוויון בין המשלחות. תוך מתן כבוד לאומות בשימור המנון ודגל משלהם אבל תחת כללים נוקשים מאוד – תחת ההמנון והדגל של המשחקים האולימפיים.
הסמל האולימפי שמורכב כידוע מחמש טבעות המייצגות את איחוד חמש היבשות המסמלות את חלקי העולם על ידי התנועה האולימפית. צבעי הטבעות מייצגים את צבעי דגלי המדינות המשתתפות בתקופה בה עוצב הסמל (בשנת 1913)
אבל לא הכל דבש. מדינות מגיעות על מנת להילחם ולנצח. אמנם יש והעולם כולו משתאה ואולי אף מתאחד לנוכח ביצועי ספורטאי זה או אחר כמו למשל בוב בימון, נדיה קומנץ', ולאחרונה מייקל פלפס, יוסיין בולט ורבים אחרים. אמנם רואים ספורטאים מחייכים ואחווה ספורטיבית, אך זה הודות לכללים הנוקשים של הוועד האולימפי. עוצמת ההמנון, הדגל והסמלים של כל מדינה מאוד משמעותיים, והמלחמה על השמעת ההמנון, ועל הבאת מספר ההישגים הגבוה ביותר חורג מהצלחת ספורטאי בודד זה או אחר.
פוליטיקה חוץ אולימפית מצויה ברקע ואף חודרת למשחקים עצמם. ארה"ב ומדינות אירופאיות רבות החרימו את אולימפיאדת מוסקבה 1980 (בגלל הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן) בה השתתפו בסך הכל 80 מדינות. והרוסים גמלו לאמריקאים 4 שנים מאוחר יותר במשחקי לוס אנג'לס 1984 בה מדינות הגוש הסובייטי החרימו מצידם את המשחקים.
רוב מוחלט מקרב הספורטאים לא יזכה בהישג אישי ורק חלקם יזכו בתהילה. הזכייה במדליה אולי נראית כתהליך אישי בו הספורטאי משלב כישרון עם עבודה עצמית קשה ומעוררת השתאות. אבל העובדה שנשיא מדינה מתקשר למדליסט אולימפי ומודה לו על זכייתו ושבני מדינתו של הספורטאי מעודדים ושמחים שמחה אמיתית בהישג מוכיחה שזה הרבה מעבר לעניינו הפרטי של הספורטאי.
אפילו הקרב על אירוח המשחקים האולימפיים הוא על יוקרה ולצורך הפגנת הפנים היפות של המדינה המארחת. באולימפיאדת ברלין 1936 כשהנאצים אירחו את המשחקים באופן מופתי, המבקרים חזרו מגרמניה עם רשמים על מדינה נפלאה ומסבירת פנים.
התחרויות מערבות משחקי כוח פוליטי כשהדוגמה הבולטת ביותר היא סיפורו של ג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין 1936 בה היטלר עצמו והמעגל הקרוב אליו פעלו בדרכים שונות ומשונות למנוע מאוונס להתחרות. אוונס בנצחונותיו הנחית מכת מחץ על תורת הגזע הנאצית שהטיפה לכך שהשחורים הם זן נחות. והיטלר עזב את האצטדיון כדי שלא ייאלץ ללחוץ את ידיו של אוונס.
באופן דומה האירנים אוסרים על ספורטאיהם להתחרות נגד ספורטאים ישראלים ובוודאי שלא לדבר איתם וללחוץ את ידם.
המאבק האולימפי הוא בפירוש מאבק על יוקרה בין מדינות שלעיתים נראה כהפך האחדות. זה אולי ממתן ומעדן את המאבק, אבל לא מבשר את סוף המלחמות.
הטענה שמיליארדי אנשים מאוחדים סביב הספורט אולי מוגזמת. זה לא באמת מייצר אחדות בין הלאומים סביב הספורט אלא מאפשר את המשך המאבק הלאומי והיוקרה הלאומית בסביבה יותר סטרילית.
במלחמות קדומות מספרים שלעיתים נהגו לשלוח נציגים לוחמים מכל צד שיילחמו ביניהם ויקבעו את גורל הקרב ללא שפיכות דמים נוספת. כך נראה בתיאור הקרב בין דוד לגוליית, ויש לכך גם עדויות נוספות בסיפורי מיתולוגיה על קרבות אלופים (Champion warfare) עם הסכמה על ההשלכות שיהיו לתוצאות הקרב על המנצח בעימות כולו. אולי המאבק הסטרילי במשחקים האולימפיים מהווה סוג של שארית היסטורית לקרבות של אלופים על יוקרה בין עמים ותרבויות.
ספורט הוא משל למאבק להישגיות בלתי מתפשרת תוך כדי עבודת צוות, שמירה על אופטימיות ורוח לחימה בעבודה קשה ומתישה תוך התמודדות עם קשיים וכישלונות לאורך הדרך. הנמשל הוא החיים עצמם. הישגים של מצוינות תוך קשיים והתמדה מעוררי הערצה המעלות את המורל הלאומי. ולכן ברור מדוע מדינות רואות בהישגים מסוג זה כמשליכות על יוקרתם שלהם.
הספורט יכול להיראות גם כסוג של עידון של מאבק מלחמתי והישרדות. מדובר ביריבות בין מדינות, מתיחות בין קהל אוהדים עד לעיתים באובדן שליטה במשחקים טעונים במיוחד.
הבעות הפנים, תנועות הגוף, זעקות קרב וסיפוק מידי בדומה ללוחם קדמון שהצליח לחסל יריב או לצוד טרף. אפילו שאגות וחגיגות הניצחון מזכירות תוצאות קרב אמיתיות. גם אמונות דתיות ואמונות תפלות של שחקנים ואוהדים מלמדת על הדמיון בין קרבות הספורט לדבר האמיתי.
אולי גם דומה השאיפה לשליטה החייתית בעדר על ידי הפגנת כוח, שרירים ויכולת יש כאן גם עידון של מאבקי השליטה והפגנת רושם בין חברות ותרבויות.
אבל ככל שעובר הזמן, התחרויות הופכות להיות מוצר המעוצב ומשווק על פי הצרכנים. הכסף הרב כבר לא מגיע ממכירת כרטיסים אלא מחברות תקשורת ענקיות הגובות כספים מכל רחבי הגלובוס בו הספורטאי הם הרבה יותר מאשר ספורטאים מוכשרים. הם סלבריטאים, אלילים להם סוגדים.
יש דמיון רב בין ספורט לדת. דת חילונית בה יש טובים ורעים, סגידה, לבוש מסורתי, שירי תפילה והמנונים וכמיהה לגביע הקדוש.
המשחקים האולימפיים משווקים כ-"משווה הגדול" שם לכולם, לכל הגזעים, המינים, השפות, הדתות והלאומים הזדמנות שווה במטרה לאחד את האנושות. אבל בפועל, הצלחה בספורט התחרותי המודרני עושה שימוש במדע, בטכנולוגיה, בתנאי אימונים ובמאמנים מוכשרים בכסף רב. וכך רבים וטובים שאין ידם משגת לא יצליחו למצות את יכולותיהם ולהגיע לראש הפרמידה.
האולימפיאדה מלאה טקסים וסמלים. הלפיד האולימפי שמסמל את ההישגים של האנושות על ידי כוח האש (שהיה רק בידי האלים לפי המתולוגיה היוונית שפרומטיאוס גנב את האש מהאלים לטובת בני האדם). הלפיד מודלק בסמליות ישירות בריכוז קרני שמש אל ענף עץ זית יבש ומועבר בין נושאי לפיד שמהווים סמל ודוגמה לציבור כולו. זה מעורר השראה, חושף טפח על תרבויות ושפות אחרות ותורם מעט לערכי הבריאות הסובלנות והשוויון.
