תרגום אמור להיות ניטרלי חסר פניות. המתרגם נורמן שפירו הגדיר תרגום טוב כחלון זכוכית או עדשה ששמים לב לקיומה רק כשיש בה פגמים. באופן אידיאלי, לא צריך להיות כאלה. והתרגום כשלעצמו לעולם לא צריך לייצר תשומת לב לו עצמו אלא אך ורק לתוכן המקורי. אבל תרגום לעיתים חורג, מייצר פרשנות ואף משנה את המקור.
מתורגמנות בשונה מתרגום עוסקת בתרגום מידי, בין אם סימולטני או בתום דברי הדובר. בשפה האנגלית הכינוי למתורגמן הוא Interpreter, שמשמעותו פרשן שאינו תרגום נטרלי שקוף. למרות שבבחירת המילים בתרגום יש גם פרשנות, המתורגמנות מעצימה את הפרשנות מאחר והיא כוללת רשמים נוספים של אינטונציות, תנועות ידים והבעות פנים של הדובר. התוצר של המתורגמן תלוי גם באופן אמירת הדברים של הדובר וגם ברגישות אוזנו של המתורגמן לדברים הנאמרים, בזיכרונו וביכולת הקליטה שלו את הנאמר וכן לסביבה בה נאמרים הדברים.
תארו לכם שמתבצע פשע ועד ראיה התבקש לסייע לצייר קלסתרונים משטרתי לייצר קלסתרון של החשוד. בדמיונו של עד הראייה מצויה תמונה ברורה של הפושע אבל עד הראיה לא יכול להעביר תיאור צילומי של התמונה שבמוחו לחוקרים. כידוע עדיין לא קיימת אפשרות הדפסה ישירות מהמוח. מה שדרוש זה אדם בעל יכולת לתרגם תיאור מילולי לתמונה גרפית. זו מיומנות תרגום ייחודית המשלבת המרת תמונת דמיון גרפית למילים שלחילופין מתורגמות לתמונה פיזית. על המתרגם לתחקר את עד הראיה כדי לדלות מידע מילולי גרפי ובתהליך איטרטיבי מתכנס לצייר תמונה פיזית הדומה לזו המצויה בדמיונו של עד הראיה.
ישנן אפליקציות המאפשרות ליצור קלסתרון באופן די פשוט תוך בחירת חלקי פנים מתוך קטלוג וגרירתם לתוך תמונת הפרצוף. הפעולה עם האפליקציה חוסכת טעויות העלולות לנבוע מבעית תקשורת בין מתאר הקלסתרון לצייר הקלסתרונים. אבל אם ננסה בעצמנו לייצר תמונת קלסתרון של אדם המוכר לנו היטב (בן זוג, ילד או הורה) באמצעות האפליקציה ניווכח שאין זה פשוט כלל וכלל לייצר את התמונה שנמצאת בעיני רוחנו באופן שתהיה זמינה לכל. מדהים עד כמה קשה להעביר תמונה ברורה שיש בראשינו לסובבים אותנו. והאמת היא שבתוך כל אחד מאיתנו קיים עולם שלם החשוף רק לנו בלבד והזולת נחשף רק לשברירי מידע מתוכו.
בשנת 1984 נאנסה צעירה בת 22 בדירתה שבצפון קרוליינה. הצעירה, ג'ניפר תומפסון, חרטה בזיכרונה את פני האנס. ואכן ביום האונס נבנה קלסתרון על פי תיאורה של תומפסון. זמן קצר לאחר מכן נעצר חשוד באונס שזוהה בוודאות על ידה. החשוד, רונלד קוטון הורשע ונידון למאסר עולם.
בשנת 1987 התוודה אסיר עולם בשם בובי פול על כך שהוא זה שביצע את אותו האונס. אולם במשפט חוזר שנערך לקוטון המשיכה תומפסון לטעון בדבקות שמעולם לא ראתה את בובי פול, וקוטון נשאר במאסר. בשנת 1995 עם התפתחות טכנולוגית ה-DNA הוכח מעל כל ספק כי האנס הוא פול ולא קוטון.
הזיכרון האנושי בשונה מזיכרון אלקטרוני קשיח הוא דינמי ומשתנה כל הזמן. בתהליך הרכבת הקלסתרון תמונת הקלסתרון של האנס במוחה של תומפסון התקבע כתמונת הזיכרון, למרות שהזיכרון היה טרי במוחה ולמרות שחשה שפניו של האנס נחרטו עמוק במוחה ושהיא בטוחה לגמרי בזהותו, זיכרונה הטעה אותה. כנראה שבתהליך התרגום, באופן שצייר הקלסתרונים המשטרתי כיוון את תומפסון הוטבעה בה בתום לב הן מצידו והן מצידה תמונה שגויה. ואכן, כתוצאה מממצאי DNA מודרניים חוקרי משטרה הרבה יותר זהירים בייחס לעדי ראייה, הן בנוגע לקלסתרונים ואף לגבי מסדרי זיהוי. האופן בו אנחנו זוכרים את המציאות שאנו חווים שונה לעיתים מהמציאות עצמה, לעיתים אף שונה לחלוטין.
במהלך המצוד אחר הרוצח הסידרתי, טד קזינסקי או בכינויו הידוע היונבומר, חקרו עדת ראיה וציירו בעזרת עדותה קלסתרון, בצמוד לאירוע בו זיהתה את החשוד, שהתברר בדיעבד שהיה מדויק, אבל מסיבה כלשהי לא נעשה בו שימוש. תקופה לאחר מכן פנו אליה שוב ובעזרתה צויר קלסתרון חדש השונה מהקודם שפורסם ונעשה מאוד מוכר. רוב תושבי ארה"ב ורבים בעולם כולו הכירו את הקלסתרון. התברר שהקלסתרון השני שאינו דומה לקזינסקי דומה מאוד לצייר המשטרתי שהפיק את הקלסתרון הראשון. זה שוב מחדד את העובדה עד כמה הזיכרון בכלל והזיכרון הויזואלי בפרט ניתנים להשפעה ונזילים.
אחת הבעיות בייצור קלסתרון אמין הוא הימנעות מהטיות ומשתילת מסרים למוחו של עד הראיה. ואכן יודעים היום לומר שצעירים ניתנים להשפעה יותר מהמבוגרים בעוד שהמבוגרים מתקשים יותר לזכור. יש אלמנטים שמשאירים חותם יותר מאחרים. בד"כ זוכרים יותר את האף, את העיניים פחות והשיער אפילו פחות עוד יותר.
זה גורם לנו לחשוב האם אכן תמונה שווה יותר מאלף מילים… ואכן הראייה מוטית וזיכרונה מוטה אף יותר. אבל מה לגבי השמיעה? המתורגמן שומע, רואה, מעבד במוחו תמונת זיכרון ומתרגם בהתאם.
אחת הדוגמאות לפער הקיים בין הרושם הקיים בראש לבין איך שהוא בא לידי ביטוי ניתן להדגמה בסוג של שמיעה, בשמיעה מוזיקלית. כולנו נתקלנו בתופעה בה אדם שר בקולי קולות בטוח באיכות שירתו בעוד שאינו מודע לחלוטין לעובדה שהוא מזייף.
יש כאלה שיש להם שמיעה מוזיקלית אבסולוטית וברגע ששומעים תו או אקורד בודד הם יכולים לזהות אותו ולהפיק אותו, אבל רובינו מסתפקים בשמיעה מוזיקלית יחסית ומסוגלים לזהות תו או אקורד בודד רק ביחס לתו או אקורד אחר. מסתבר שלרובינו יש מנגנון שמיעה מוזיקלית כזה שמאפשר לנו לחוש בהיגיון זרימתה של יצירה מוזיקלית ואף מאפשר לנו לזהות כשהיא צורמת. אנו גם מסוגלים בדרך כלל לזהות זיוף עצמי או זיוף של אחרים. אבל אצל רובנו מנגנון זה אינו מושלם. הכל יחסי – כשאני חושב שאני שר מדויק אני עדיין עשוי לזייף באופן שייקלט על ידי אוזן רגישה יותר. ניתן אף לומר שתמיד ייתכן שישנה אוזן רגישה יותר והעובדה היא שכשאוזן אחת רגישה יותר מהאחרת תמיד נוצר פער באופן שמוזיקה נשמעת על ידי האחר. לא לחינם ביצירה מוזיקלית יש חלק של אינטרפרטציה/פרשנות. התופעה אינה ייחודית רק למוזיקה, גם בשפה האוזן הסובייקטיבית עשויה לשמוע, להבין ולזכור באופן שונה. ישנם ביטויים שישמעו צורמים לאנשים מסוימים ולא לאחרים. טיב השירה (מוזיקה ושפה) תלוי אך ורק ביכולת השמיעה של האחר. כך גם לגבי יכולת הטעם או היכולת לזהות יין טוב, רק הטועם בעל יכולת האבחנה יהיה מסוגל להבחין ולהנות מניואנסים הדקים.
מחקרים הראו שבקרב דוברי שפות טונאליות כדוגמת סינית ווייטנאמית קיימת שכיחות גבוהה יותר של בעלי שמיעה מוזיקלית אבסולוטית. זה נובע מהרגישות לטונים ולצלילים שמשפרת את היכולות המוזיקליות. בניגוד לכך כבדי שמיעה בד"כ מזייפים, מאחר ואין להם את מנגנון השמיעה הפנימי המאפשר להם לשמוע את עצמם ולתקן את הזיוף. וכך אצל כולנו מנגנון בקרת השמיעה, הראיה והזיכרון אינו מושלם ואנו, כולנו עשויים לפספס זיוף עצמי. מסתבר שכל היכולות הללו ניתנים לאימון בין אם זה בשיפור השמיעה המוזיקלית, או שמיעת ספרות ושירה וכך גם באימון חוש הטעם. האימון מזכך את הטעם (מוזיקה, שירה, ספרות או טעם ממש), מאפשר לזהות ניואנסים וגם לייצר תוצרים טובים יותר.
ההשתבחות עם צבירת שנות ניסיון הופכת אותנו לחדי אבחנה בתחום בו אנו עוסקים. הראיה, השמיעה והזיכרון שלנו מתחדדים בתחום העיסוק שלנו. אבל יש לזכור שעם הניסיון מגיע גם ביטחון עצמי. ביטחון עצמי הוא דבר חיובי אבל עלול להיות גם מסוכן. אותם יכולות ראיה, שמיעה וזיכרון שלנו את המציאות (למרות הביטחון המוחלט שיש לנו בידיעות שלנו), הן יכולות מוטות ותמיד קיימת הסתכלות חדה יותר ממה שנראה לנו בזמן נתון. תפיסה ביקורתית בכוחה למנוע טעויות פעוטות בתרגום, בפרשנות בחיי היומיום ובחיים המקצועיים ובעיקר שגיאות ענקיות שיחסכו הרס חייהם של חפים מפשע.
