לשפת היידיש יש תדמית של שפת הומור ובדיחות. שפתם של פשוטי העם אבל ביידיש יש גם צד אינטלקטואלי ויצירתי שלם. המקור לתדמית זו של השפה החל עוד במאה ה-18, בתקופת הנאורות וההשכלה, שם האסוציאציה של השפה נכרכה עם העולם הישן חסר ההשכלה בחברה היהודית. המשכילים זנחו את היידיש לטובת הגרמנית, הרוסית והפולנית והשאירו מקום ליידיש בדברי ליצנות וגידופים. גם עם התעוררות התנועה הציונית ותחייתה של העברית נוצר ניכור ליידיש שייצגה את העולם הגלותי של האתמול, של קורבנות וזקנה שאותם הצעירים הצברים רצו להכרית. וכך התחיל הרושם להיווצר בעוד שהשפה היתה שפה קוסמופוליטית שדוברה בשלל ארצות, חיה ותוססת בתחומי היומיום, העסקים, לימוד תורה ואף שירה ומחזות.
היידיש התפתחה מאוסף שפות של מהגרים לפני כאלף שנה מאיטליה וצרפת לאזורים דוברי גרמנית כך שאפשר למצוא בא רכיבים רומניים-לטיניים ובהדרגה הדומיננטיות הפכה יותר ויותר גרמנית, ועם גלי הגירה למזרח אירופה חדרו ליידיש אלמנטים סלאביים, וכמובן שילוב של לשון הקודש, העברית. כך שהשפה אוצרת בתוכה תרבויות והיסטוריה יהודית בת 1000 שנה. השילוב של החול והקודש והערב רב של שפות וביטויים יצר עולם שלם ניגודים אירוניה והומור ויצר את הקלישאה, שיש בה מן האמת, של שפת הקריצות והעקיצות.
השפה זכתה לעדנה עם זכייתו של סופר היידיש יצחק בשביס זינגר בפרס נובל לספרות בשנת 1978. למרות שרוב מכירות ספריו היו בתרגומים לאנגלית והמיעוט שבהם היה ביידיש הוא חש שהשפה מסייעת לו לתעד ולשמר עולמות שנכחדו וכך אמר בנאומו בזכייתו בפרס: "הוד מלכותו, קהל יקר, שואלים אותי למה אני כותב בשפה גוועת. ראשית, אני אוהב לכתוב סיפורים על רוחות, ואין שפה מתאימה יותר לכך מאשר לכתוב בשפה גוועת. רוחות אוהבות יידיש. כולן מדברות יידיש. שנית, אני מאמין בתחיית המתים. אז המשיח יגיע, מיליוני מתים מדברים יידיש יקומו מקברם, והשאלה הראשונה שלהם תהיה: יש איזה ספר יידיש חדש לקרוא?"
הוא עוד כתב: "היידיש היא שפה של גלות, בלי ארץ, בלי גבולות, שאינה נתמכת בידי שום ממשלה. זו שפה שאין בה מילים לכלי נשק ולשיטות מלחמה. זו שפה שבזו לה, הן יהודים שהשתלבו באמנציפציה והן גויים… היו שקראו ליידיש שפה מתה, אך כך נקראה גם העברית במשך אלפיים שנה. היא הוחייתה בזמננו באופן ראוי לציון, כמעט פלאי. ארמית הייתה לבטח שפה מתה במשך מאות שנים, אך אז היא הביאה לחיים את ספר הזוהר, יצירה מיסטית בעלת ערך רב. עובדה היא, כי היצירות הקלאסיות של הספרות היידית הינן גם היצירות הקלאסיות של הספרות העברית המודרנית. היידיש עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. היא מכילה אוצרות שטרם נגלו לעיני העולם. הייתה זו שפתם של קדושים מעונים וצדיקים, של חולמים ושל אנשי קבלה – עשירה בהומור ובזיכרונות, אותם מי ייתן והמין האנושי מעולם לא ישכח. אם לנסות ולהמחיש זאת, יידיש היא השפה החכמה והצנועה של כולנו, צורת הדיבור של אנושות מפוחדת אך מלאת תקווה"
ההבנה ששפת היידיש מתה התחדדה עם חורבנה של יהדות אירופה. מתוך קהילת דוברים בת כ-11 מיליון איש באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 הצטמקה לכדי כמה מאות אלפים בודדים. סופה החל עוד לפני השואה כשבברית המועצות נסגרו בתי ספר ביידיש והעוסקים בשפה נרדפו על ידי משטרו של סטאלין. ובפלשתינה, העברית ניצחה את היידיש ואף בארה"ב המהגרים נטשו ועברו לאנגלית. יחד עם זאת בקרב הציבור החרדי האשכנזי היידיש שמרה על רצף מאז תקופת השואה ומדברים בה, כותבים בה ולומדים בה והיא לא "הולכת לשום מקום". השפה היידית משמשת גם את צורך הסתגרות הקהילה החרדית מתוך טיפוח תרבות של עליונות ביחס לאלה שאינם חלק מהקהילה, והעובדה שהשפה לא מדוברת על ידי אלה שאינם חרדים אף גורמת לחיזוק כוחה בתוך הקהילה. בניגוד להסתגרות שמסמלת היידיש כיום, במאות ה-19 וה-20 היידיש עברה תהליך תחייה כשפה אוניברסלית ושמשה גם לפרסומים חילוניים נרחבים. היידיש כשפה גמישה שקולטת ואוספת אוצר מילים זר לתוכה התאימה מאוד לעולם המודרני והשפה הפכה להיות הלינגואה פרנקה של העולם היהודי האשכנזי בכל העולם. שפת ההמון וגם שפת האינטלגנציה, ספרות, עיתונות והצגות שפרחו ביידיש. היידיש מחולקת לשני דיאלקטים עיקריים נפרדים – המזרחי (הליטאי, ליטווקי) עם מרכיבים יותר סלאביים והמערבי (פולין וגאליציה) בעל האוריאנטציה הגרמנית עם הגייה שונה. הפערים בין הדיאלקטים לא היו רק שפתיים והשם לליטווק או גליציאני הוא בראש ובראשונה ביטוי לניגוד באופי בחום, באוכל ובמנהגים הדתיים. הליטווק אוכל קוגל בשבת בעוד הגליציאני אוכל קיגל בשבת.
במהלך השנים היו תקופות בהן היידיש נתפסה כג'רגון ולא כשפה ממש אבל היידיש היא בהחלט שפה כשהעדות הכתובה הראשונה לטקסטים כתובים ביידיש באותיות עבריות נשמר משנת 1272. זה מרשים לראות איך היידיש בתקופת פריחה חילונית קצרה הגיעה להישגים ספרותיים כבירים שאינם נופלים מהשפות האירופאיות האחרות.
ישנה תופעה חדשה שמתחדדת עם החזרה למסורתיות ולמקורות והיא תחייה חילונית של השפה שנקראת "יונג יידיש" שמטרתה להנחיל את תרבות היידיש ולעודד יצירה יידית עכשווית, מקומות שכאלה צצים בעיקר בארה"ב ובארץ ושם מתאספים שלל אנשים שהשפה והתרבות היידית חשובה להם בניהם צעירים ואף כאלה שאינם יהודים מתוך רצון להחיות ולשמר עולם תרבותי שאינו עוד. זו לא תחייתה של שפה אלא מאבק לשימורה כדי שלא תגווע וזה מאבק שרק החל. ואולי צדק בשביס זינגר כשאמר שהיידיש עדיין לא אמרה את מילתה האחרונה.
היידיש חדרה באופן בולט לתוך התרבות האמריקאית. ביטויים כמו למשל Oy gvald, kvetch, schlep ו-schmooze הפכו את השפה למשהו מעבר לשפה, למטפורה ולתופעה תרבותית בעיקר על ידי אלה שאינם דוברי השפה למורת רוחם של דוברי וחוקרי היידיש הרואים בה הרבה מעבר לכך. חלק מהרושם נובע אולי גם מסוג הסיפורים שסופרו ביידיש המטובלים בהומור עצמי רב. לא ברור בדיוק מתי הגיע היידיש לאמריקה אבל באמצע המאה ה-19 השפה כבר היתה נוכחת בכל רחבי היבשת. לאחר מלחמת העולם השניה עם גל ההגירה הגדול של יהודים ניצולי שואה לארה"ב נוצרו תיאטראות ועיתונים ומהר מאוד הפכה ארה"ב למרכז יידיש בולט בעולם. גם באמצעים קולינאריים חדרה השפה, עם מאכלים כגון Gefilte Fish, Latkes, ועוד, ובהדרגה נוצר דיאלקט בשם Yinglish בו ביטויים רבים מהיידיש שהוטמעו לתוך השפה האנגלית המדוברת העממית. מעל 60% מדוברי היידיש בארה"ב גרים באזור המטרו בניו יורק, כך שהנוכחות של השפה די דומיננטית בעיר הגדולה והמשפיעה ביותר בארה"ב. גם בקנדה ודרום אמריקה התפתחו קהילות דוברות יידיש מה שהפך את תופעה לבינלאומית ולא רק מקומית בארה"ב.
בוא נחשוב עד כמה היידיש השפיע על התרבות האמריקאית. כשעובד נותן shpiel לטיעוניו או יוצא להפסקת צהריים ומזמין bagel וכשמתעצבן מכנה מישהו klutz או שמתלונן על ה-chutzpah. וכשמשהו לא ממש עובד מאשימים את זה כ-glitch. למרות ששלל ביטויים אלה נראים טבעיים וחלק מהשפה האמריקאית הם מגיעים מהיידיש.
לגבי הביטוי "ביידיש זה נשמע יותר טוב" או "זה מצלצל יותר טוב ביידיש" אז כנראה שכל ביטוי עממי נשמע טוב יותר בשפת המקור. אבל יש אולי משהו באופן שהמילים נשמעות כמו למשל המילה "טוכאס" בהשוואה לשפות אחרות, יש איזושהי קלילות לשפה כזאת שלא לוקחת את עצמה ברצינות אולי בעקבות כך שהשפה התפתחה אצל מיעוט נרדף, חסר לאום שהיה זקוק נואשות להומור שחור של החלשים והנדכאים כדי לשרוד.
